הלכות עירובין סימן שמ"ה (א) בטו"ז סק"ב כ' דעובי המחיצות נמדדים עם החלל לד' טפחים וכ' דמ"ש הרמב"ם בפי"ד מוקף ד' מחיצות גבוה י' וביניהם ד' טפחים כוונתו ג"כ עם עובי הכתלים ומ"ש ביניהם פירושו בין הכל עכ"ל-- ובמחכ"ת הרמה נעלם ממנו דברי הרמב"ם בפי' המשניות ריש מס' שבת שכ' להדיא ובתנאי שיהי' גובה הכתלים י' טפחים והחלל ביניהן ד' על ד' ע"ש (מתא דירושלים על הירושלמי ריש מס' שבת והגאון בית מאיר וכבר קדמם בס' חמד משה): (ב) עוד בטו"ז הנ"ל אלא דק"ל ממ"ש בפ' הזורק דף צ"ט וכו'. נראה דגם בזה נעלם ממנו במח"כ דברי הרשב"א שם דכ' דדוקא בכה"ג שהי' מתחלה מקום פטור ועכשיו הוקף לכרמלית הוא דבעי אי אזלינן בתר מעיקרא משא"כ היכא דמתחלה הוקף הוי כחורי רה"י א"כ נפלה קושיתו (מתא דירושלים הנ"ל) ועיין מ"ש בס' תוס' שבת סק"ג וכבר קדמו בס' חמד משה סק"א: (ג) והנה המג"א ס"ק ט"ז כ' בשם הב"ח דממ"ש המחבר ואין ביניהם וכו' משמע דאין עובי המחיצות מצטרף לד'– וכתב בהגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק מבראד זצ"ל שאין זה ראי' דהרי כיוצא בזה יש לקמן בה"פ סי' תע"ה ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה כדי אכילת פרס והתם הוי הכוונה עם האכילה כמ"ש המג"א בעצמו וכן דרשו חז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ והכוונה עם ר"ה ויו"כ בכלל כן ה"נ י"ל דאף המחיצות בכלל עכ"ל והנה הראי' מיו"ד ימים שבין ר"ה ליו"כ כבר כתובה בס' תולדות אדם פרק ב' בשם הגאון ר' זלמן מווילנא, אך עיין בס' שדה חמד (פאת השדה) חלק י"א סימן נ"ח שהביא בזה דברי הגאון בית אפרים בתשו' חאו"ח סי' נ"א שכ' דאע"ג דמצינו לפעמים דלשון בין היינו בין הכל מ"מ במקום שאין הכרח אין להוציא הדבר מפשוטו דאם לאו שמצינו בש"ס ששיעור כדי אכילת פרס הוא מתחלת אכילה ראשונה כו' היינו מפרשין בין אכילה לחברתה כפשוטה דהיינו בין סוף אכילה זו להתחלת אכילה זו וכדאמרינן כה"ג בברכות כמה ישהה בין תפלה לתפלה וכו' ופשיטא שאין שיעור התפלה עצמה עכ"ל, וא"כ דברי הב"ח והמג"א עולים יפה: (ד) במחבר ס"ב ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים וכ' המג"א סק"ז דכן הוא דעת רוב הפוסקים וכ"פ בשו"ע סי' ש"ג סעיף י"ח וכוונתו כמ"ש מחצית השקל דמבואר בשו"ע שם דמנהג העולם כדעת הי"א דלית לן רה"ר דבעי' ס"ר בוקעין בו דהא כ' על מנהגנו דהנשים יוצאות בשבת בתכשיטין שאסרו חז"ל ואין מוחה הטעם דמוטב שיהיו שוגגים כו' ויש לומדי' עליהם זכות דסבירא להו כמ"ד דלא אסרו לצאת אלא ברה"ר אבל לחצר שאינה מעורבת מותר וכיון דרה"ר שלנו דין כרמלית יש לו ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר הרי כ' תחלה מטעם מוטב שיהיו שוגגים כו' ועוד כתב טעם היתר הנ"ל משמע דלהיתר הנ"ל עושים כדין וע"כ צ"ל דהמנהג כי"א שבכאן דלית לן ר"ה עי"ש מבואר מזה דגם בהעברה ד' אמות בר"ה אנו סוברים דאינו רה"ר אא"כ ס"ר בוקעים בו דאל"כ האיך נהגו נשי דידן לצאת בשבת בתכשיטין שאסרו חז"ל מטעם דלמא שלפא ומחוי ואתי' לאתויי ד' אמות ברה"ר והלא לענין ד' אמות ברה"ר הוי רה"ר אפי' כשאין ס"ר בוקעין בו (כאשר אכתוב בסמוך בשם תשו' מהרי"א) א"ו דלא שנא ובין לענין איסור הוצאה ובין לענין איסור העברה ד"א ברה"ר אין לנו רה"ר בזה"ז משום דבעינן ס"ר בוקעים בו ומכאן קשה לי על מ"ש בתשו' מהר"י אסאד חאו"ח סי' פ"ז על הקושי' אמאי גזרינן גם האידנא גזירה דשמא יעבירנו ד"א ברה"ר והלא אין לנו רה"ר בזה"ז ומהיכא תיתי לבטל עי"ז מ"ע דשופר ולולב והעלה בתשו' הנ"ל מכח קושי' הנ"ל לתרץ ג"כ קושי' התוס' אמאי נקטו שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציאנו מרה"י לר"ה משום דבזה"ז דליכא ר"ה לא גזרינן גזירה לגזירה והיינו דוקא בהוצאה דילפי' ממשכן מויכלא העם מהביא כמ"ש תוס' פסחים פ"ה ע"ב משו"ה בעי' ס"ר בוקעין דומי' דהתם (וכמ"ש רש"י ותוס' עירובין ו' וכ"ט דבעי' דומיא דדגלי מדבר ע"ש) אבל ד"א ברה"ר שלא הי' במשכן רק הלממ"ס הוא בר"פ הזורק, בזה י"ל כך ניתנה הלכה גם בזה"ז הו"ל רה"ר גם בלא ס"ר בוקעים בו ולכן בדוקא נקט הש"ס בכ"מ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר עיי"ש, ואם כי דפח"ח מ"מ מלבד מה שכבר הקשיתי עליו בילקה"ג ח"ר על סדר א' ב' דף כ"ט עמוד ד' דהאיך יפרנס תלמוד ערוך בשבת ה' ע"א המעביר חפץ ד"א בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר ופרש"י וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי וכו' עיי"ש, עוד יקשה עליו מכאן דהא מנהג העולם בתכשיטי נשים לסמוך ע"ז שאין לנו רה"ר דאוריי' וכ"ש שלמדו עליהם זכות (היה בעה"ת וסמ"ק ורבינו ברוך) שהביא השו"ע בסי' ש"ג סי"ח הנ"ל ואם איתא דבהעברה ד"א ברה"ר יש לנו רה"ר גם בזה"ז א"כ נפל לה הך לימוד זכות בבירא דהא עיקר טעם האיסור שאסרו חז"ל לנשים לצאת בתכשיטין הוא משום דלמא שלפא ומחוי לחברתה ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר ולענין זה הא לא בעינן ס"ר בוקעין בו והוי רה"ר גמור אף האידנא וצע"ג: (ה) ובדרך אגב אציע בכאן מ"ש בתשובה אחת בימי חרפי להחכם המופלג מו"ה אנשיל ליב בערגער ז"ל מק"ק פילדעש יע"א ליישב קו' התוס' הנ"ל אמאי נקט בכ"מ שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציאנו מרה"י לר"ה וליישב ג"כ הרמב"ם דנקט שמא יוציאנו דלכאורה קשה לי לפמ"ש התשה"ע פ"ג מה' יו"ט הלכה ד' בד"ה אך קשה לי וכו' דברייתא דמנחות תקריב מלח אפי' בשבת אתי' כמ"ד משאצל"ג חייב דאלו מ"ד משאצל"ג פטור פשיטא ול"צ קרא דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד אלא במכוין לתקן העור דומי' דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל הו"ל מלאכה שאצל"ג ופשיטא ודאי דלא מחייב יע"ש, א"כ אמאי חיישינן שמא יעבירנו ד"א בר"ה הא אפי' יעבירנו